מגיל מאד צעיר נמשכתי לפרחים, ועד גיל 20 הפכתי למגדיר פרחים מהלך. לא הייתה לי מנוחה אם לא ידעתי מה שם הפרח ושם משפחתו.

כשהייתי בת 30, בטיול במדבר, הגיש לי מישהו פרח ואמר תרגישי. אותו מפגש ראשוני עם הפרח, עם שמו, הפך לתחושה מורגשת ולזרימה בערוץ האנרגיה של הלב. 

באותו הרגע הבנתי את העוצמה של תדר הפרחים. אמרתי לעצמי שכמו שבאך יצר את פרחי באך באנגליה, גם בפרחי הבר של ארצנו מסתתרות יכולות ייחודיות 

זה לקח הרבה שנים בהן עסקתי במחקר, איסוף והקשבה לפרחים, הבנת האוקטבות והקשבה דרך האוקטבות השונות.

בגיל 21 חליתי בסרטן בגרון ולא יכולתי לדבר במשך 3 חודשים. הקול שחזר אחרי כן, להפתעת הרופאים היה צלול. תמיד אהבתי לשיר, אבל לפני כ-25 שנה, בסדנה במדבר, נפתח קולי לשירה מסוג אחר. אפשר לומר שירה מתוקשרת, יש האומרים שירה אינדיאנית, ומנחת הסדנה אמרה לי שהכלי המרכזי שלי להביא ריפוי בחיים אלו הינו הקול.

אמירה זו יחד עם מפגש קולי עם צבי, ששר לי בשפתו ושרתי לו…. רגע מכושף שנמשך דקות ארוכות, היה מה שנחוץ כדי שאזכור את המשפט הזה. קולך הוא הכלי.

אבל הכלי שלי, אותו למדתי ותרגלתי במשך שנים, הוא זן-שיאצו. מגע מהמהות. הייעוד שלי הוא ללמד אנשים לגעת. כך חשבתי, כך עברו השנים. ובתוך ימי הקורונה, כאשר טיפלתי במטופלת במצב קשה מאד, נתתי לקול להוביל, ומאותו הרגע הסכמתי לתת לקולי לרפא. יכולתי לכוון אותו במדויק, כמו לייזר לאיברים או ערוצים אנרגטיים, או שדה ההילה שהשתבש בעקבות חיסון הקורונה.

כל התמונה התחברה. היה פשוט לחבר בין הפרחים ובין אותם חותמים קוליים שעברו דרכי. ועכשיו כשהכל נאסף, הוקלט,הוכן והונגש ניתן להאזין בלופ לצלילים שלוקחים את הפרח פנימה. להילה, לערוץ האנרגטי המתאים.